את המכתב הזה, המתפרסם כאן לראשונה, כתב הראי"ה קוק בימי הנופש בחודש אב תרפ"ז, לאחר שהתבשר אז על אסון גדול.
מחותנו, הרב יהודה ליב הוטנר מוורשה, נפטר פתאום, למגינת לב כל אוהביו וקרוביו.
בתו חווה לאה (כלתו של הראי"ה) טרם שמעה על כך, ואף לא בעלה הרצי"ה. הראי"ה התלבט מאוד מתי להודיע להם את בשורת האיוב, מחמת שהם היו במצב נפשי וגופני לא כשיר, מסיבות כאלה ואחרות. בסופו של דבר, לאחר עיכוב של מספר ימים, הגיעה ההודעה העצובה לאוזניו של הרצי"ה. לפי הבנתי מהמכתב שלפנינו, בשלב הזה חווה לאה טרם יודעת שאביה נפטר.
מיד לאחר מכן שולח לו הראי"ה מכתב עידוד ותנחומים, וחלקו הראשון יובא להלן:
"ישועה ונחמה, מבין המצרים, שיגוב והרמה, מגלים ומשברים, לבני חיי רוחי ואור נפשי הרב שליט"א, ורעיתך כלתי כבתי היקרה והכבודה תחי' לאוי"ט.
בני מחמדי, אחרי חיכוי רב אורו עיני מדבריך המעולפים ספירי חן ונועם,
יברכך צור ישענו מנחם ציון וירושלים ויעודדך. בטח תדע בני יקירי לשאת את צדקת ד' ומשפטו ברוח נכון כאשר יאתה לאיש אשר בו רוח דעת ויראת ד' טהורה שכמוך.
רבות סבלתי מחילוק העצה בלב [=ההתלבטות], בין הגילוי וההעלמה מאז נודע לנו השבר, אבל חלישות בריאותכם ובכלל זה ג"כ בריאותו של חיים שי' ושל הזקנה, ד' ינחמנה ויחבוש שברה הגדול, מנעו אותנו מלהסכים על הגילוי, וזכותו יגונן עלינו, ועל כל המשתתפים בצערם של כל הדואבים וכואבים על האי מרגניתא דלית לה טימא דאתגניז מנן. יהא זכרו ברוך לחיי עד".
בהמשך המכתב הראי"ה עונה לבנו על שאלותיו בלימוד הגמרא, ולאחר מכן מבקש ממנו לחזק את הלימוד בישיבת 'מרכז הרב' למרות שמדובר בסוף ה"זמן" והחום הכבד…
בסיום המכתב שב הראי"ה לעניין התנחומים, וכותב:
"מאוד היינו חפצים שתסעו להחליף האויר ולהתרפאות קצת ע"י מרחצאות או פה עמנו או ביפו, למע"ה בכל אופן להזדרז בזה, בין כשיודע ליקירתנו חוה לאה תחי' בין כשיהיה עדיין נעלם ממנה, הלא חזוק ואמוץ היא צריכה, והשי"ת ירחמנו ינחמנו יעודדנו בישועתו, ויגדור פרצותינו בכלל פרצות עמו, ברחמיו הרבים סלה.
חזק ואמץ בני מחמד לבי, וחיי רוחי ונפשי, והשי"ת יראנו בישועתו, ויחבוש שבר עמו ורפא מחץ מכתו, ויאיר עיני המחכים לאורו וישעו ברב חסדיו. והי' זה שלום כנה"י ונפש אביך מצפה אשרך ורוממות קרנך ברב עז והדר נצח.
אברהם יצחק הכהן קוק".
