השנה היא תקנ"ז. בבית הכנסת של רבי לוי יצחק מברדיטשב, סנגורן של ישראל, נשמעות קריאות מזל־טוב חגיגיות מכל עבר, כאשר מוכרז שמו של הרך הנימול – ישראל, הקרוי בשמו של מייסד תנועת החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב.
אבי התינוק, רבי אברהם, נושא בתפקיד חשוב ונכבד בבית הכנסת. בכל שבת מקשיבים המתפללים, ובהם הצדיק רבי לוי יצחק, לקריאה בתורה מפיו של רבי אברהם, בדייקנות ובדבקות. וזהו כינויו של רבי אברהם – 'ב"ק', ראשי תיבות: ב'על ק'ורא.
כאביו, זכה גם הנער ישראל ב"ק להסתופף בצילו של רבי לוי יצחק, ולספוג מאורו. אך עבודת-הקודש שלו היתה שונה. עבודתו של אביו, רבי אברהם, היתה לקרוא מתוך ספר התורה, הכתוב בכתב יד על גבי קלף. ואילו הבן הצעיר ישראל נטל את כתבי היד, והפך אותם לספרים מודפסים. במה דברים אמורים? בהיותו בסך הכל כבן שמונה-עשרה, הוא פתח בעירו ברדיטשב בית דפוס יהודי, שעבודתו מתבצעת על טהרת הקודש; "עבודה עברית" בלבד. ר' ישראל ב"ק התפרסם כאמן-מומחה במלאכת הדפוס. הוא גילף ויצק אותיות חדשות ובהן השתמש.
שני הספרים הראשונים שהדפיס ר' ישראל ב"ק, היו הזוהר הקדוש ו'קדושת לוי', חיבורו המפורסם של רבי לוי יצחק, רבה של העיר. בסך הכל פעל הדפוס כשש שנים, ולא הרבה ספרים נדפסו בו, אולם כולם מצטיינים ביופי מיוחד. נדפסו שם חמישה ספרי חסידות, ארבעה ספרי קבלה, ששה ספרי מדרש אגדה, שני ספרי-הלכה וספר בודד ביידיש. ספרי החסידות שנדפסו על ידי ר' ישראל ב"ק מבוקשים מאוד עד היום, ונמכרים בעשרות אלפי שקלים.
ברוב ספריו חתם כבעל הדפוס, אבל ישנם ספרים שבהם לא חתם כמדפיס, כנראה בשביל להתחמק מעיני הצנזור הנכרי, ורק רמז לשמו בפסוק "ישראל עשה חיל".
לאחר פטירת רבי לוי יצחק מברדיטשב, דבק ר' ישראל ב"ק אדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין, והיה לחסידו.
עליה ארצה
בשנת תקצ"ב (1831) עלה ר' ישראל ב"ק לארץ הקודש מתוך חיבה ותשוקה גדולה. באותה תקופה מעטים היו העולים לארץ. נכונו להם צרות וייסורים רבים, ונדרש מהם אומץ רוח כביר כדי לעלות. הוא בחר להתיישב בצפת, שם פעלה קהילה חסידית תוססת, לצדה של קהילת תלמידי הגר"א ובראשם רבי ישראל משקלוב.
את הרקע לעלייתו תאר ב"ק בהקדמתו לספר 'עבודת הקודש' שהדפיס בירושלים, בשנת תרל"א:
"כי מיום אשר עזבתי את ארץ מולדתי ועליתי ההרה להסתפח בנחלת ה' צבאות כיד ה' הטובה עלי, ואמרתי אעלה על במתי ארץ לעבדה ולשומרה, לעשות נחת רוח ליוצר בראשית להיות לו עבד עולם, לסבול עול תורה ולשוות עמה מלאכת הקודש באמת ובתמים, לקיים מאמר חז"ל יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ".
עלייתו לארץ והשתקעותו בצפת פתחו דף חדש לא רק בחייו, אלא בתולדותיה של ארץ ישראל ותולדות הדפוס העברי. הוא העלה עמו את מכונת הדפוס שבה עבד בברדיטשב, וכן כמה מפועלי הדפוס המומחים. בהקמת דפוסו הוא חידש את מלאכת הדפוס בעיר צפת (ובעצם, בארץ בכלל) לאחר הפסקה של 245 שנים. כמה יפה הדבר שראשית הדפוס העברי בדור התחיה היתה בקודש, ושהספר הראשון שנדפס בארץ הוא סידור התפילה, שנדפס בשנת תקצ"ב.
בשנת תקצ"ג הדפיס ב"ק מהדורה מפוארת של ספר תהילים. הספר התקבל בגיל ובשמחה לא רק בצפת ובירושלים, אלא בכל רחבי העולם היהודי. במשך השנים הסמוכות נוצר ביקוש רב לקנות את הספר שנדפס בארץ הקודש.
אגב: הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד תנועת 'המזרחי', סיפר לימים כי אביו הרב שלמה זלמן נפתלי הירץ ריינס, מקהילת תלמידי הגר"א בצפת, ניהל בית דפוס בעיר. ברם, עד היום לא נמצאו ספרים מאותה תקופה שנדפסו אצלו, והיו שפקפקו בסיפור המשפחתי. ד"ר אריה מורגנשטרן הי"ו נחלץ לחקור את הנושא, ועל פי מסמכים נדירים שמצא, הגיע למסקנה שאביו של הרב ריינס היה "שותף של ממש" בבית הדפוס של ר' ישראל ב"ק (ראו על כך בהרחבה בספר 'גאולה בדרך הטבע'). כך פעלו יחדיו החסיד וה'מתנגד' למען פיתוח הישוב.
הרופא הגלילי
במסמכים מהתקופה ההיא אנו מוצאים שר' ישראל ב"ק נקרא לעיתים "ר' ישראל מדפיס", על שם מלאכתו. כך היה נהוג אז, שכל אדם נקרא על שם תפקידו: ר' שלמה זלמן צורף, ר' אליעזר נגר, ר' וולף סנדלר, ואילו ר' יואל משה סלומון היה חותם לפעמים: "יואל משה מדפיס".
מלאכת הדפוס היתה בראש מעייניו של ר' ישראל ב"ק, אך הוא לא הסתפק בה. הוא עסק גם ברפואה, וכרופא מעולה יצא שמו לברכה בכל הארץ. חולים רבים היו נוהרים אליו והוא היה מטפל בהם. כאשר חלה מושל הארץ, השליט המצרי אבראהים פאשא, סייע לו ב"ק בהחלמתו והקשר ביניהם התהדק.
התיישבות בהר מירון
רעידת האדמה בצפת, בשנת תקצ"ז, החריבה את העיר, ואלפי יהודים נהרגו. דפוסו של ב"ק נהרס כולו אך הוא ומשפחתו ניצלו בנס. הוא אסף שרידים מבית-דפוסו והעבירם לעין זיתים הקרובה למשמרת.
אז עבר ב"ק מעבודת הדפוס לעבודת האדמה. בברכת המושל הקים ב"ק בשנת תקצ"ד יישוב ומשק חקלאי על הר ג'רמק, הוא הר מירון. היה זה היישוב הראשון שהוקם על ידי עולים יהודיים בעת החדשה, כמעט חמישים שנה לפני 'אם המושבות' פתח תקוה.
על ניהול המשק החקלאי בג'רמק הפקיד ב"ק את בנו ניסן ב"ק. במשך מספר שנים הצליח המשק מבחינה כלכלית, ועל פי עדות משנת תקצ"ט, ישבו בו כ-15 נפשות.
באותה שנה ביקר משה מונטיפיורי בג'רמק, כחלק מניסיונו להחיות את היישוב החקלאי בארץ ישראל. אשתו יהודית תיארה ביקור זה ביומנה: "באנו אל בית הרב ר' ישראל, ובני ביתו, צאצאיו וצאצאי צאצאיו, שלושה דורות, יצאו לקראתנו לברכנו". בהזדמנות זאת גולל ישראל ב"ק לפני משה מונטיפיורי את תוכניתו על אפשרות ליישב את הגליל ולבנות כאן מושבות חקלאיות של יהודים באזור צפת. מונטיפיורי התרשם מהמפעל החקלאי היהודי והתחזקה אמונתו ביכולתו לפתח חקלאות יהודית, וכך כתב ביומנו:
"נוכחתי לדעת כי סביבות צפת מוכשרות ביותר ליסוד מושבות עבריות. זו אדמה אשר תתן יבול למכביר בלי עמל רב. ראשית דבר אבקש מאת הסולטאן לתת לנו בחכירה למשך חמישים שנה, חבל אדמה בערך מאתיים כפרים. בשובי לאנגליה אייסד, ברצות ה', אגודה להרחבת עבודת האדמה בארץ הקודש, ולעזור לאחינו באירופה לשוב לארץ אבותיהם".
חילופי השלטון בארץ ישראל בשנת ת"ר בהם סולק אבראהים פאשא, הביאו לסופו של היישוב היהודי בג'רמק. ערביי הסביבה בזזו את המקום. במהלך הפרעות נפצע ב"ק, ונשאר חיגר עד סוף ימיו כתוצאה מן המכות שספג. הוא והמתיישבים עזבו את המקום ועברו לירושלים. מהמקום נותרו כיום שרידי מבנים ומטעים (בהם עצי אגוז, בני 180 שנה!), והוא מכונה בשם חרבת ב"ק.
לימים סיפר ב"ק בעיתונו 'חבצלת' (תרל"ב):
"לפנים היו בכפר הזה גם גנות ופרדסים, אך בעת הזאת אין שם כי אם יער ואבנים גדולות… בניתי בו בתים לשבת, עשיתי לי גנות וזרעתי שדות, ועוד בשנה ההיא אכלתי לשובע מזרע הארץ. בשנה השנייה היה לי בקר וצאן, ששה כבשים וששה עיזים, סוסים וחמורים. גם שמרתי את השבת בכל פרטיה ודקדוקיה. גם כל המצוות התלויות בארץ קיימתי באופן נעלה. גם ביתי היה פתוח לרווחה, וברכת ה' הייתה על כל פעולתי בבית ובשדה. אם כי המקום ההוא איננו מקום זריעה, כי אבנים רבות בו, בכל זאת ידי עשתה חיל, וה' היה בעזרי. ולולא הנסיבות הרבות וצרות שונות אשר באו עלינו בשנת תקצ"ט (1839) לרגלי המלחמה הנוראה בין אדוננו השולטן (התורכי) ובין פחה מצרים (מוחמד עלי) אשר בעבורן הוכרחתי לעזוב את הכפר הנחמד ההוא ולבוא ירושלימה, כי עתה הייתי מאושר!".
עליה לירושלים
לאחר חורבן הגליל עלה ב"ק לירושלים, והקים בה מחדש את בית דפוסו, שהיה הדפוס הראשון בירושלים. מונטיפיורי זכר לישראל ב"ק את הכבוד שחלק לו בביקורו על הג'רמק ולאות תודה שלח לו – בשנת תר"ג – מכונת דפוס חדשה ("מכבש"), שנקראה מאז: "משאת משה ויהודית" (שמם של בני הזוג מונטיפיורי), ומאז נזכרה מכונה זו בשערי הספרים שהדפיס. מכונה זו השתמרה וקיימת עד היום.

אחד מהספרים הראשונים שהדפיס בירושלים, היה סידור תפילה. בעמוד האחרון בספר הדפיס ב"ק שיר-תפילה מרגש פרי עטו. זהו שיר מופלא ומרומם, שכולו געגועים וציפייה כבירה לשיבת ישראל לארצו, שהתפתחה והתרחשה למול עיניו המשתאות.
בשיר זה ביטא ר' ישראל את שאיפותיו לבנייתה של ארץ ישראל, לכינונה של ירושלים, ובתוך כך לפעילותו שלו לתחיית הדפוס העברי, הרצופה תלאות ואתגרים.
"י-ה ריבון עלם קשוב אמרי.
שובה למעונך בא עמי חדרי.
ראה והבט את פני משיחך.
אתה תקום תרחם ישראל עמך.
לקבץ את נדחי ישראל תמהר.
יגיעתי יעלה לרצון למול זדונות.
סלא נא צורי על השגיונות.
פנה אל התלאות ואל לחטאות.
שערי ירושלים תרומם ותכונן ותחדש.
לפאר מקום מקדשינו בית חיינו.
מלכותך גלה עלינו בבית מאוויינו…"
עיתון 'חבצלת'
בשנת תרכ"ג החל ר' ישראל ב"ק להוציא לאור עם חתנו ר' ישראל דב פרומקין את העיתון "חבצלת", שראה אור (גם אם בהפסקות) במשך יותר מארבעים שנה.
העיתון היה העיתון העברי הראשון בארץ ישראל שיצא לאור למשך תקופה ארוכה – יותר מארבעים שנה. הוא יצא לאור בדרך כלל אחת לשבועיים. בראש הגליונות הופיע כיתוב קבוע: "ישמיע חדשות מערי יהודה וחוצות ירושלים, אליו ינהו כל זרע ישראל כי ידעו את שלום ירושלים, וזכרה לא יסוף מלבבם נצח". ואכן העיתון היה כלי רב עוצמה להפצת חיבת הארץ בקרב הגולה. הוא הביא אליהם את ארץ ישראל עד לבתיהם של יהודי התפוצות, ועל ידי כך עורר אותם לעלות ארצה, או לכל הפחות לתמוך בידי המתיישבים בה.
באחד הגליונות הראשונים של 'חבצלת', תאר ר' ישראל ב"ק את הרקע להדפסת העיתון:
"זה לי שלושים ושבע שנה מאז עזבתי את ארץ מגורי (בארדיטשוב), ובנפש תאוה הקדשתי את ימי לבלותם בעיר עוז לנו וארץ הצבי, ואך בעיניים פקוחות צופה אני מעת דרכו רגלי על מפתן שערי ערי הקודש איך מיום אל יום ההשתנות רבה בהם וכאשר יחדש הבוקר – יצמיח חדשה, עד כי בכל משך הימים האלה היתה ממדבר עיר מארץ מלחה – ארץ נושבת, הן בבניינים וארמונים מפוארים ומקדשי מלך אשר התנוססו על מקום אשפתות ושפך דשן! הן במקנה וממכר ובכל מחסור. בשנים האלה היתה עיר הקודש למסחר גויים, גם למדרך נסיכים ומלכי ארץ, ולבבי הרואה כי אך ארובות תקוה משמים נפתחו כי נהיו דברים אשר טרם צמחו … ואך ה' אמר ותהי, להושיט שרביט ישועה לעמו כי חפץ ה' בם".
צאצאיו
ר' ישראל ב"ק עסק בענייני הציבור, ובמיוחד של כולל וואהלין, אליו השתייך. הוא גם שימש כקונסול בירושלים.
נפטר בערב ראש חודש כסלו תרל"ה, ועל מצבתו תואר אחד בלבד: "מדפיס דעיר הקודש".
כמה מבניו, חתניו ונכדיו של ר' ישראל ב"ק, היו אישי ציבור חשובים בישוב היהודי בארץ, ותרמו רבות לבניינה. בנו, ר' ניסן ב"ק, מראשי הציבור הירושלמי ובונה בית הכנסת 'תפארת ישראל' בעיר העתיקה; חתנו ר' ישראל דב פרומקין מייסד ועורך עיתון 'חבצלת'; חתנו ר' יהודה בלומנפלד ממייסדי פתח תקוה; נכדו ר' שמעון רוקח מייסד 'נוה צדק', ואביו של ישראל רוקח, ראש עיריית ת"א, הקרוי על שם זקנו ר' ישראל ב"ק.