בנוהג שבעולם, אישים חשובים עתירי מעש זוכים לכבוד ותפארת. אך ישנם כאלה שתרמו רבות לחברה, ובכל זאת זכרם נשכח לחלוטין. אדם כזה היה הירש גורדון. איש אשכולות, במלוא מובן המילה, שעבר בחייו בתחנות מגוונות למדי, ואף יצר קשרים חמים עם היהודים המפורסמים ביותר בתקופתו: רבנים, סופרים ואנשי צבא.
הירש לייב (צבי יהודה) גורדון נולד בוילנה (ליטא) בשנת תרנ"ו (26.11.1896), לאביו רבי אליהו גורדון, מגאוני התורה והדרשנים לציון בווילנה ובניו-יורק, ולאמו מלכה לבית קצנלנבוגן. אביו נתן לו את השם הירש לייב, על שמו של רבו הנערץ הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין המעטירה, בה למד.
הנער הירש לייב גורדון ספג בילדותו ידיעות בתורה מאביו הרב. בהיותו בן תשע שנים נשלח ללמוד בישיבת סלבודקה אצל רבי ברוך בר ליבוביץ. בגיל 14 למד בישיבת לידא, אצל מייסד 'המזרחי' רבי יצחק יעקב ריינס ואצל העילוי ממייצ'ט, רבי שלמה פוליצ'ק. בתקופה זו פרסם את מאמרו הראשון בעיתונות.
בשנת תר"ע עבר ללמוד בישיבת וולוז'ין. "בדרכי לשם, ראיתי בעיני רוחי את רבי חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה. נסעתי בעגלה עמוסה בבני ישיבה וארגזיהם, לעיירה וולוז'ין המעטירה, שאבי בא אליה לפני 18 שנה, בטרם נולדתי. אותו השביל, אותה המטרה, אותה חרדת הקודש". במקביל ללימודי הגמרא, ערך גורדון כתב עת בשם 'המאחד', בו כתבו כמה מתלמידי הישיבה.
גורדון סיפר כי הספר החביב עליו ועל שאר התלמידים היה 'שב שמעתתא' מבעל 'קצות החושן'. "הספר הזה היה סגולה יפה לבן ישיבה להתעורר לחידושים בלימודו", סיפר גורדון במאמרו על הישיבה, אותו פרסם בספר הרשמי על וולוז'ין ('ספרה של העיר ושל ישיבת עץ חיים').
בבית המדרש של ר"ח טשרנוביץ
מאוחר יותר למד בבית המדרש הגבוה לחכמת ישראל – ישיבתו של רבי חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") באודיסה, שם התגורר בחדר דל ועזוב. אחד ממוריו בישיבה היה המשורר חיים נחמן ביאליק. השניים שמרו על קשר חם גם בשנים הבאות, ובארכיון בית ביאליק שמורה ההתכתבות ביניהם. כמו כן היה גורדון קשור לסופר מנדלי מוכר ספרים, ובכתביו (שחלקם טרם פורסמו) מצויים זכרונותיו האישיים מפגישותיו עם הסופר.
עליה לארץ
בשנת תרע"ד סיים גורדון את לימודיו באודסה ונסע לארץ ישראל. הוא הגיע בד' בתמוז תרע"ד, שם עבד כפועל בפרדס ב'פרדס נחום' בפתח תקווה. ולאחר מכן החל להשתלם בטכניון בחיפה, שם המציא כמה מכשירים נאים.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (כסלו תרע"ה), בהיותו נתין רוסי, גרשוהו השלטונות הטורקים למצרים, שם פגש את יוסף טרומפלדור שגורש אף הוא. את זכרונותיו מאותה תקופה פרסם גורדון לימים בעיתון 'חרות' (28 ביולי 1965) תחת הכותרת: 'ליד עריסת הגדודים'.
בין היתר הוא תיאר את הנאום הראשון של זאב ז'בוטינסקי במחנה שבו שהו המגורשים מארץ ישראל. "הוא נאם בעברית משובשת. כולנו ישבנו בעלטה, ולפיכך קשה היה לנחש מי התחצף לתקן את המעוות בדקדוקו של המנהיג. כשרבו התיקונים, קרא ז'בוטינסקי בקושי (בעברית): 'יצא נא האדון ממחבואו ויעשה את תיקוניו בפרהסיה!' התביישתי קצת, אבל התגליתי. ז'בוטינסקי הסביר לי פנים וביקש ממני לשבת על ידו ולהיות מזכירו. בתפקידי זה שימשתי כל ימי היותי במצרים".
"ב-2 במרץ 1915, ז'בוטינסקי גילה לנו את הסוד: הולך ומתארגן גדוד עברי! זו היתה שעה רבת קסם שעוררה בנו גאווה לאומית ורגש. מסירות נפש! למות בעד המולדת! מיד נערכה רשימת המתנדבים ללגיון. אני הייתי מראשוני המתנדבים, אחרי ז'בוטינסקי וטרומפלדור".
וכך הצטרף גורדון לגדוד הפרדות שהקימו טרומפלדור וז'בוטינסקי, ונלחם במערכת גליפולי ממערב למצרי הדרדנלים. על רשמיו מדמותו וגבורתו של המפקד טרומפלדור, סיפר לימים:
"טרומפלדור היה מדבר מעט ועושה הרבה. קלסתר פניו לא היו בו סימני יהדות, דומה היה לשוודי, אבל לבו בער באש אהבה לעמו. דיבר רק רוסית, ואידיש ועברית לא ידע. בשיחות רעים היה שואלני תמיד: מה החבר אומר? מה הוא רוצה? וכשהביעו החברים פחדים וספקות, היה עונה בתחילה ברוסית: "ניצ'בו", ובמשך הזמן למד לומר זאת בעברית: "אין דבר". ב"אין דבר" היה עונה על כל הקושיות והאיבעיות".
כידוע, מילותיו האחרונות של טרומפלדור עלי אדמות, היו "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". בדרך כלל עוסקים בחלק השני של המשפט, המבטא את האהבה לעם ולארץ, אולם גם הביטוי "אין דבר" שיקף נאמנה את אופיו של טרומפלדור.
לאחר שפלוגתו התפזרה, נסע הירש גורדון לאיטליה, שם השתלם במקצועות מדעיים שונים, ושימש כמרצה בבית המדרש לרבנים בפירנצה.
עיתונאות וספרות בארה"ב
בשלהי קיץ תרע"ה נסע גורדון לארה"ב, ושם נכנס לחוגי העיתונות היהודית והעברית ונעשה למשתתף בעיתונים החשובים "דער טאג"; "מאגעבלאט", "מארגען זשורנאל", "שבילי החינוך", "העברי" (עיתון 'המזרחי'), ועוד. את רוב זמנו הקדיש לטיפוח התנועה העברית, ושימש כעורך ומנהל של כתב העת "התורן", והיה פעיל בחבורת מייסדי העיתון "הדואר" היומי, בו תרם מאמרים רבים בפובליציסטיקה וגם בחכמת ישראל, והעניק לקוראיו מעושר ידיעותיו במקצועות אלה. במקביל עסק בשדה החינוך העברי.
שיבה לשדה הקרב
בשנת 1918 יזמו יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון את הקמת הגדוד ה-39 (הגדוד העברי האמריקני) בפיקודו של הקולונל אליעזר מרגולין. שוב הצטרף גורדון ללחימה, כחייל בגדוד זה. הוא זכה בתואר כבוד על כך שהוא "מיטיב לירות". במשך תקופת הלחימה עלה הגדוד לארץ ישראל.
ערב חג הפסח תרע"ט, חנה הגדוד בשדות הכפר צרפנד אל-עמאר. לכבוד החג, נסעו רבים מן החיילים לערים שונות בארץ לסעוד את סעודת ליל הסדר, אצל משפחות שהסכימו לארחם. גורדון שם את פניו דווקא אל בני ברק, שם ערכו את הסדר רבי עקיבא וחבריו, אלפיים שנה קודם. לימים הסביר גורדון כי הוא ראה את עצמו כאחד מתלמידיו של רבי עקיבא שהגיעו בבוקר ואמרו: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית". הרי תלמידיו של רבי עקיבא היו חיילים בצבא בר כוכבא, לפי דעת חלק מהחוקרים, והנה גם הוא חייל שנלחם לשחרור ארץ ישראל.
גורדון אסף מספר חיילים והם החלו צועדים בחולות מתוך כוונה להגיע לבני ברק. אך בסופו של דבר מסיבה מסוימת נבצר מהם מלהגיע לבני ברק, והם הגיעו לראשון לציון. גורדון וחבריו החיילים נכנסו לעיר תוך שהם שרים שירי לכת צבאיים, וקיימו את הסדר אצל אחת המשפחות, ששמחה והתכבדה לארחם.
לימודים אקדמיים
לאחר המלחמה שב לארה"ב. בשנות העשרים למד באוניברסיטת ייל ובאוניברסיטאות נוספות את המקצועות הבאים: שפות שמיות (אשורית, בבלית, ערבית, ארמית, כושית ועוד), כתב חרטומים, פילוסופיה, תנ"ך, ארכאולוגיה, רפואה, משפט בין לאומי, ספרות עברית, אמנות ופסיכיאטריה. בשנים אלו הוא קיבל לא פחות מעשרה תארים אקדמאיים, מתוכם שישה תוארי דוקטור. העיתונים ברחבי העולם, לאו דווקא יהודיים, הללו ושיבחו את המלומד היהודי.
במכתב ששלח אל שאול טשרניחובסקי בשנת תרפ"ט, כתב גורדון: "טבּוּרי במזרח אבל עיניי סוקרות לכל צד, והנני מעוניין בכל מקצועות הרוח. הנני מתפרנס לעת עתה מפיקוח על בתי ספר עבריים, אבל מחכה בכל יום ויום להזדמנות להורות באוניברסיטה את אחד המקצועות שלי".
בכרכי "הדואר" הראשונים היה בין המשתתפים התכופים וכתב על שאלות הזמן, על ספרים חדשים ומאמרים היסטוריים על תנ"ך ותלמוד ועוד. בזמן האחרון פרסם ספר מקיף על ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך. הספר זכה להכרה ונפוץ במידה מרובה. השתתף בעתונים רפואיים רבים בפרסום מאמרים רפואיים. מלבד זאת פרסם בעיתונים שונים עשרות רבות של מאמרים בשלל תחומים, בחול ובקודש, וכן כמה ספרים, בשפות שונות, שניים מהם (באיטלקית) על התנאים והאמוראים. "הוא מתמיד גדול; הוא יושב בכל לילה עד לאחר חצות, לומד וחוקר", נכתב עליו בעיתון 'הירדן' בשנת 1936.
הוא כיהן כנשיא אגודת הרופאים העבריים באמריקה, ובמשרות נוספות בתחום הרפואה בארצות הברית וגם באירופה. "דמותו של האיש מוכיחה איזה אוצרות יקרים של הרוח היהודית טמונים בקרב יהדות ארה"ב" (עיתון 'הבוקר', שם).
ביקור בארץ
בשנת תשי"ט הגיע גורדון לבקר שוב בארץ ישראל, כשהפעם ברצונו להקים כאן את 'היכל גדולי ישראל' ליד הפארק הלאומי ברמת גן. לפי התכנון היה אמור להיבנות שם מוזיאון שיכלול את יצירותיהם של גדולי האומה לדורותיה, וד"ר גורדון נבחר כמזכיר הוועד שעסק בהקמת המוסד השאפתני, שבסופו של דבר לא הוקם.
הופעתו בארץ עוררה התרגשות בקרב מכריו וידידיו מימי הגדודים העבריים. בעיתון 'הבוקר' נכתב אז:
"כאשר הנך מסב עם האורח האמריקאי, קשה לך להחליט היכן מרכז אישיותו: היותו רופא מדען אשר פרסם כתריסר ספרים על בעיות רפואה ואישים פילוסופיים? או פעלו למען היהדות על ידי פרסום מחקרים על רבי יוסף קארו ונושאים יהודים אחרים? ואולי איש צבא מובהק, ירושה מימי הליגיון העברי שהוסיפה שורשים בצבא ארה"ב, שם מילא גם תפקידים נכבדים במלחמת העולם השניה כקצין גבוה בצבא היבשה ובתקופה האחרונה בצי בתפקיד 'קומנדר'".
שאול ספיר היה אחד מחברי נעוריו של גורדון, כאשר למדו השניים בישיבתו של הרב ריינס. בשנת תשכ"ז פרסם ספיר מאמר בעיתון הדתי-לאומי 'הצופה', וכך סיפר:
"הערצתי את הירש ליב על כשרונותיו המובהקים, כיבדתיו על בקיאותו בש"ס, בתנ"ך ובספרות. אהבתיו בשל תמימותו ורצינותו. הוא היה בעיניי מושלם בכל המעלות, חד בדרא, ואין בכך משום גוזמה. כמה כמותו איכא בשוקא? כמה מגדולינו, שיש בהם תורה וגדולה במקום אחד? כמה מהמלומדים שלנו מאחדים בקרבם ידיעה מעמיקה בגמרא, בתנ"ך, בחכמת ישראל, בארכיאולוגיה, אמנות, בלשנות ורפואה, הן רפואת הגוף והן רפואת הנפש? ונוסף על כך כוחו גדול בספרות, של קודש וחול, ותרבות של עמים שונים".
סיפרנו כאן על רגל אחת את סיפור חייו הארוך והמרתק של הירש ליב גורדון ז"ל, שהיה בבחינת "ספרא וסייפא". אין ספק שאפשר ואף ראוי לכתוב ביוגרפיה ארוכה ומרתקת עליו, ובינתיים יהיו הדברים הקצרים הללו לעילוי נשמתו, ויהי זכרו ברוך.
נספח:
אביו רבי אליהו גורדון היה מצאצאי רבי אברהם אחי הגר"א מווילנא. למעלה מארבעים שנה ישב על כסא הרבנות. בתחילה כיהן ברבנות בעיירות ליטא, ואחר כך היה רב ומו"צ בווילנה בפרבר שניפישוק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה כיהן כרב בבית הכנסת הגדול בווילנה. בשנת תרפ"ד הגיע לארה"ב וכיהן ברבנות בניו יורק.
חיבר ספרים רבים שזכו להסכמות גאוני ישראל. הספיד את הרב יצחק יעקב ריינס מייסד המזרחי. היה חבר של הרב קוק, מהתקופה שבה למדו השניים יחד בישיבת וולוז'ין. הרב קוק העניק הסכמה לאחד מספריו של הרב גורדון, בשעה שהלה הגיע לעיר בויסק בה התגורר הרב קוק. לימים כאשר ביקש הרב גורדון לעלות לארץ, הוא התכתב על כך עם הרב קוק (לצערי טרם מצאתי את המכתבים), אולם הוא לא הספיק לעלות, ונפטר. יהי זכרו ברוך.
