מקובל בציבור רושם מוטעה, שאמנם בראשית התחיה הלאומית היו מבשרי הציונות רבנים וצדיקים, אולם בהמשכה, כשהופיעה הציונות המדינית בסביבתו של הרצל, ראשי הפעילים למען ההתיישבות וכינון מדינת ישראל היו רובם ככולם חילונים, ושהציונות היתה עויינת לדת.
למעשה, רבים מהצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני הראשון, בשנת תרנ"ז, היו דתיים. לא זו בלבד, אלא שכמה מהם היו רבנים מופלגים בתורה וביראת שמים, שבמושגים של אז נקראו "חרדים". עובדה מוסמכת היא שהתנועה הציונית המדינית התבססה על יסודות חזקים שהכינה הציונות הדתית, ועל פעילותם הנמרצת של פעילים דתיים חשובים. חלקם, אגב, לא הקפידו על חבישת כיפה (אף לא כשהצטלמו בתמונות רשמיות), וזו הסיבה לכך שבמשך השנים הם נשמטו ונשכחו מההיסטוריה הציונית-דתית.
הגביר ר' שמואל ברבש היה מאותם ציונים ראשונים, צירי הקונגרס הציוני הראשון, שאילולי תרומתם לתנועה, קשה לדעת אם היתה מצליחה.
אך כבר שנים רבות לפני הופעת הציונות המדינית, התמסר ברבש לעבודת התחיה הלאומית.
הוא נולד בערך בשנת תר"י בעיר שרגורור, פלך פודוליה. שם משפחתו, ברב"ש, אותו נושאים כיום אישים מפורסמים במדינת ישראל, הינו ראשי תיבות של: בני רבי בן שניאורסון, ואכן הם צאצאים של האדמו"ר בעל ה'צמח צדק' רבי מנחם מנדל שניאורסון.
את נערותו העביר בעיירה טולטשין, ושם נשאה אשה. בילדותו ובנערותו הוא למד תורה בחדר ובישיבות, והיה לתלמיד חכם.
בשלב מסוים נחשף לעולם ההשכלה, והרחיב את אופקי מדעיו. הוא פנה גם למסחר, והעשיר ממסחר תבואות לחו"ל.
בערך בשנת 1880 עבר לגור באודיסה, וייסד בה בנק גדול וחשוב. הוא הצטרף לחוג חובבי ציון הפעילים.
מראשי חובבי ציון
כשהושג הרישיון להקמת 'הועד האודיסאי' והיה צורך במתן ערבון לממשלה, השתתף ברבש עם ר' אברהם גרינברג בהמצאת הסכום הנדרש ונתן מכיסו סכום שנחשב בזמן ההוא כקרבן גדול, מתוך והתמסרות לחלום הציוני, ומתוך אהבה גדולה לעמו ולארצו. בכך היה מראשוני חברי 'הועד האודיסאי'.
אני מניח שרוב הקוראים לא יודעים מהו 'הוועד האודיסאי', אותו ארגון ציבורי חשוב שכל יהודי באירופה או בארץ ישראל הכיר אותו. ארגון ציוני זה היה החשוב והדומיננטי ביותר בתחייה הלאומית, עד לימי הקונגרס הציוני הראשון בתרנ"ז. שמו המלא של הארגון היה: "ועד התמיכה ליהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בסוריא ובארץ הקדושה". בין חברי הארגון, שהיה מוקד הפעילות של חובבי ציון, היה הרב שמואל מוהליבר.
באסיפת היסוד של הועד, בשנת תר"ן, נבחר ברבש לשרת כגזבר הוועד. הוא השתדל למכור מניות על יד בית הבנק שלו באודיסה ומכיריו ברוסיה. ברבש כיהן כגזבר הוועד זה עד סוף ימי הוועד, כשנסגר בשנת 1919 על ידי הבולשביקים.
ברבש השתתף בכל המפעלים של חובבי ציון, ושמו נזכר לרוב בעיתונות התקופה כאחד מהבולטים בדיונים שנערכו בין חברי הוועד. דבריו הובאו בעיתונים בפרוטוקולים של הישיבות.
אתרוגי ארץ הקודש
שמואל ברבש השתף בייסוד החברות 'כרמל' (להפצת תוצרת א"י בגולה), 'גאולה', ועוד. היה בין קוני המגרשים הראשונים בשכונת תלפיות בירושלים, וגם השתתף בקניית אדמת מרחביה שבעמק יזרעאל, לפני מלחמה"ע הראשונה.
בשנים תרנ"ח-תר"ס ארגן שמואל ברבש (עם חברו הפעיל הציוני ר' חיים אטינגר יו"ר חברת 'גאולה' באודסה) באירופה מכירת אתרוגים מארץ ישראל. והנה מודעה שפרסם בעיתון באותם ימים:
"הרבה קולוניסטים [=אנשי המושבות] בארץ ישראל פנו אלינו בבקשות והפצרות כי נוסיף לעסוק במכירת אתרוגיהם, יען כי בסיועם של חובבי ציון יראו יותר ברכה בפרי עמלם, מאשר ימכרו סוחרים מן השוק. ולזאת קיבלנו עלינו מחדש את העבודה הזאת… קיבלנו מכסת אתרוגים מכל המינים ממושבות אחינו בא"י ונקוה כי אחינו יקנו אותם בנפש חפצה, בידעם כי בחברם את המצוות יביאו גם תועלת לאחיהם המרטיבים בזיעת אפם את אדמת הקודש" ('הצפירה', כ"ז באב תר"ס).
בנקאות ציונית
"רבי שמואל ברבש היה מן הבנקאים המפורסמים בערי הדרום, וסניפים היו לבית מסחרו בערים אחדות בדרום רוסיה וגם בחו"ל. ואם כי בית הבנק של ברבש היה כאחד הבנקים האירופאים, בכל זאת היה החן היהודי, האופי העברי המיוחד, כמעט אפשר לאמר: הרוח הלאומי, בכל עבודת הבית הגדול הזה ובכל משאו ומתנו. לקוחותיו היו אך יהודים. על ישראל עסקיו והמה כל פקידיו ומשרתיו הרבים".
"בית הבנק של ברבש היה האוצר והגזבר הראשי לכל עסקינו הלאומיים, לרבים ממוסדי הציבור העבריים. כאשר ייסדה התנועה הציונית את מכשיריה הכספיים השונים, את הבנק הישובי הלונדוני, את האפ"ק ואחר כך את הקרן הקיימת, נהיה בית הבנק של ברבש הסוכן הראשי לכל התעמולה לטובת המוסדות האלה בכל ארץ רוסיה" ('הארץ', 7 בינואר 1921).
עם הופעתו של הרצל בשדה הציוני, הצטרף אליו ברבש והיה לאחד מנאמניו. הקפיד להשתתף בקונגרסים הציוניים הראשונים. היה מראשוני הדירקטורים של הבנק הציוני שייסד הרצל, והיה בא כוחו בדרום רוסיה. הבנק של ברבש היה מקום תשלומין לחותמי המניות של הבנק הציוני, אף על פי שהיה בזה הסתכנות מצד השלטונות וגם אי-נעימות מצד חוגי המסחר, שבנקאי העוסק בציונות היה בעיניהם כ'מבלה עולם' שמבזבז את זמנו לריק.
ואכן, כמה מעסקיו של ברבש נפגעו בעקבות כך שעירב אותם עם העשיה הציונית. מרדכי בן הלל הכהן, בספרו 'עולמי', סיפר: "ר"ש ברבש התאונן לפניי על הכשלונות שהוא נפגע בהם בייחסיו המסחריים עם ארץ ישראל…".
מנהל הישיבה באודיסה
ביתו של ברבש היה בית ועד לחכמים וסופרים ועסקנים ציוניים, מאנשי העיר אודסה ומהאורחים שהתגלגלו לשם. היה מראשי המייסדים והגבאים של הישיבה הגדולה באודסה, שבראשה עמד רבי חיים טשרנוביץ הידוע בכינויו "רב צעיר", ובין מוריה היה גם חיים נחמן ביאליק.
הפגישה עם הרב קוק
באחד מלילות הקיץ של שנת תרס"ד, התארח הרב אברהם יצחק קוק בביתו של ברבש באודסה. הרב קוק היה אז בדרכו לארץ ישראל, שם התבקש לכהן כרבה של העיר יפו.
בסלון הבית נפגש הרב קוק עם שני העסקנים הבולטים של חובבי ציון – צמד הדתיים ר' שמואל ברבש ור' אברהם גרינברג. הם היו אז מפורסמים ברחבי אירופה, ואילו הרב קוק היה רב צעיר ואלמוני למדי. ביקש הרב להתייעץ עם שני המומחים והאחראיים, ראשי חובבי ציון, בנוגע להתיישבות בארץ ופיתוחה. לצערנו, איננו יודעים מאומה על תוכן שיחתם של האישים. ב'אגרות הראיה' אין לה זכר, וגם לא בספרים אחרים. פגישה אינטימית זו, שמסיבה מסוימת נעשתה כנראה תחת מעטה חשאיות, נודעה לנו רק לאחר עשרות שנים, מעדותו של תושב אודסה, ר' יהושע צרבינסקי. בדרך כלשהי נודע לו אז על דבר הפגישה בין הרב לחובבי ציון, והוא סיפר עליה לבנו ישראל צורבא, שכעבור שנים היה ממקורביו של הרב קוק.
ומדוע הפגישה הזאת כה מסקרנת? משום שהתוכנית המקורית היתה שהרב קוק ייפגש בדרכו ארצה דווקא עם הברון רוטשילד, בפריז, ולמרבה ההפתעה (של מזמיניו, בני קהילת יפו), הוא סירב להצעה, והעדיף להיפגש עם חובבי ציון הנ"ל באודסה, ולשמוע מהם על המצב בארץ, ובמה כדאי להשקיע.
אחרית ימיו
כשהשתלטו הבולשביקים ברוסיה, הם לקחו מברבש את כל נכסיו, והוא מת בשנת תרפ"א בעוצר רעה ויגון, מרושש ועזוב ובודד.
הבשורה על מותו הכתה באבל את התנועה הציונית. וכך נכתב בעיתון 'הארץ':
"לפני חבר המרצחים אין רחמים. יהי דם עולל ויונק, יהי דם איש שיבה. עתה נחתה היד החוטאת של עושי המלוכה באודיסה על ראש הזקן, בן שבעים וחמש שנים לערך, ותכריע לטבח את ר' שמואל ברבש. ידי הפושעים לא רעדו לשלוח כדור מות אל לב הישיש הנעלה הזה, אשר במשך יובל שנים אך הרבה לעשות טוב וחסד, ולא היתה בעדת ישראל הגדולה באודיסה מוסד לאומי ודבר שבצדקה שלא השתתף בהם רבי שמואל ברבש השתתפות מוחשת, בגופו ובממונו".
"ר' שמואל ברבש היה אחד מן הראשונים אשר נתנו את ידם אל תנועתנו הלאומית מראשית היותה. יחד עם ליליינבלום והד"ר פינסקר היה המנוח ברבש חבר האגודה 'חובבי ציון' באודיסה, זאת האגודה אשר עוד בראשית שנות השמונים התכוננה בעיר הראשה של הים השחור, זה השער דרך בו יצאו עולי ציון הראשונים. ברבש היה אז, בראשית היווסד האגודה, הבנקאי היחידי אשר תמך בתנועת חיבת ציון ויתן מהוד עושרו עליה. מאודיסה יצאה התנועה ארץ-הישראלית והתפשטה בערי השדה, בייחוד בערי דרום רוסיה. ואת לבב ההמון היהודי לקח תמיד שבי שם מפורסם, נודע לתהילה בערכו הממשי ביישובו של עולם, התופס מקום בעולם המסחר והכסף, עולם המעשה. מובן, כי כאשר נתאפשרה חברת 'חובבי ציון' ברוסיה, "החברה לתמיכת עובדי האדמה והאומנים בארץ ישראל", היה רבי שמואל ברבש אחד הנבחרים לחברי ועד החברה, יחד עם הד"ר פינסקר, מנשה מרגליות ואברהם גרינברג, ויהי גזבר הוועד עד יום מותו".
"ברבש היה יהודי משכיל ואדם אשר ידע את העולם. ולכן כאשר האיר על ציון האור החדש, אורו של הרצל, ראינו את ר' שמואל ברבש בין הציונים הראשונים. והד"ר הרצל קרב אותו אליו, הוקיר את ידיעותיו ואת מסירותו, כאשר היה הבנק הלאומי למשאת נפשו של יוצר הציונות. ברבש היה אחד מראשוני המנהלים, אחד מן המעולים בין שרי האוצר של תנועתנו".
"ר' שמואל ברבש לא ראה בעיניו את ארץ ישראל. תושב אודיסה, ישב כל ימיו על שפת הים, אשר בו יהלכון האוניות לארץ ישראל, תמיד היה בין המלווים את חבריו לעבודת הישוב היוצאים באוניה לארצנו, והוא את הארץ לא ביקר אף פעם. נפשו ולבו היו במזרח, והוא נשאר לשבת באודיסה. חולשה קטנה היתה לו אל הים, אל גליו ומשבריו, אל סערותיו ואל המונו, ויפחד מפני מים רבים. ולא ידע האיש, כי מים זידונים יכולים למצוא את האיש גם בביתו, בעיר מושבו, גם בשבתו שקט ושאנן…
יזכר לברכה שם ר' שמואל ברבש, אשר צרר את חייו בצרור חיי תנועתנו".
כמו פעילים דתיים נוספים בעולם הציוני, שסיפרתי עליהם בפינה זו, גם זכרו של ר' שמואל ברבש נמחק מספרי ההיסטוריה ומהתודעה הציבורית. המידע המצוי עליו ברשת הנו מועט מאוד. אני מקווה שהמאמר הזה ישיב את הכבוד האבוד לאחד מראשוני וחשובי התנועה הציונית.
