הפרק הזה עשוי לגרום לכמה מהקוראים חוסר נוחות, ולכן מי שקשה לו מוזמן לדלג, זה בסדר גמור. אכתוב את הדברים כהוויתם, בלי כחל ושרק. אני בסך הכל חושף את מה שכתב מחבר הזוהר, מסביר את דבריו, ומעלה אפשרות כיצד להבין את רמזיו. אם טעיתי, אשמח לשמוע ולתקן.
"אפרודיטי היא אלת האהבה, היופי והפריון במיתולוגיה היוונית. היא אחת משתים עשרה האלוהויות העליונות והמרכזיות של יוון העתיקה. רוב המיתוסים אודות אפרודיטה הם משלים על אהבה, רומנטיקה ומיניות" (ויקיפדיה).
חז"ל הכירו את המיתולוגיה היוונית בכלל ואת דמותה של אפרודיטי.
" שָׁאַל פֶּרוֹקְלוֹס בֶּן פִּלוֹסֹפוֹס אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּעַכּוֹ, שֶׁהָיָה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי. אָמַר לוֹ, כָּתוּב בְּתוֹרַתְכֶם (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם". מִפְּנֵי מָה אַתָּה רוֹחֵץ בַּמֶּרְחָץ שֶׁל אַפְרוֹדִיטִי? אָמַר לוֹ: אֵין מְשִׁיבִין בַּמֶּרְחָץ; וּכְשֶׁיָּצָא, אָמַר לוֹ: אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאת בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשֶׂה מֶרְחָץ לְאַפְרוֹדִיטִי נוֹי, אֶלָּא אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטִי נוֹי לַמֶּרְחָץ…" (משנה עבודה זרה ג, ד).
בסיפור הזוהרי שבו אנו עוסקים (שהובא בפרק א'), יש כמה דמויות: הדמות הראשית היא רבי יוסי בן פזי (המסמל במעשיו ובשמו את העושר, אולי העושר הרוחני); רבי אלכסנדרי (הוא הפילוסוף אלכסנדר, גדול מפרשיו של אריסטו), זוג המארחים (שהדבר היחיד שאנו יודעים עליהם הוא הייחוד והזיווג שלהם, על כל הכרוך בכך), והילד שנולד מהזיווג. כשרבי יוסי מזדמן שוב לכפר קרדו (הרי אררט?), הוא פוגש את הילד הזה, ואז מופיע הקטע הבא:
"אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי".
אם כן הנער שלפנינו, שמובן מתוך הסיפור שהוא נער פלאי וקדוש, שמו 'אהבה', והוא אביו של האמורא רב אדא בר אהבה. אכן ידוע לנו על שני אמוראים בשם הזה, שניהם חיו בבבל, וכנראה השני צאצא של הראשון. הפרשנים והחוקרים הסתבכו עם סדר הדורות בין כל הדמויות בסיפור, אבל נעזוב את זה כרגע, כי אם רבי יוסי ורבי אלכסנדרי הן דמויות פיקטיביות, אז אין צורך לומר שלפנינו גילוי ביוגרפי חשוב על אודות האיש 'אהבה', אביו של רב אדא, ושהוא התגורר בהרי אררט ולא בקהילות היהודיות המוכרות בבבל.
השם 'אהבה' בו בחר מחבר הזוהר לקרוא לנער המוערך, אינו מקרי. הוא מרמז לשם אפרודיטי, האלה היוונית. זה מתחבר לדמותו של רבי אלכסנדרי, שהוא אלכסנדר מאפרודיסיאס, העיר הקרויה על שם אפרודיטי. אגב, בעיר פעלה קהילה יהודית קטנה בתקופת התנאים.
שימו לב – גם מחבר הזוהר עצמו דורש את שמו של הנער אהבה – "קריתי עליו: אהבת עולם אהבתיך". לכאורה, לפי המבט הפשוט, דרישת השם באה רק אחרי הבנת מספר הסיפור (רבי יוסי) מה שמו של הנער. למעשה, כיוון שהבנו שהסיפור לא היה בפועל ממש, אלא הוא רק משל ורעיון, הרי שדרישת משמעות השם 'אהבה' היא בעצם הסברת מחבר הזוהר עבורנו מדוע החליט לקרוא לנער, מגיבורי העלילה, בשם זה דייקא. הוא בא להעביר לנו מסר, שהנער הזה מסמל את רעיון האהבה, הלא היא אפרודיטי.
כך גם לגבי שמו של רבי יוסי בן פזי. לו היה מדובר באדם אמיתי, הרי שדרישת שמו היא מאוחרת להוויתו. משעה שהבנו שמדובר בדמות ספרותית, הופכת דרישת שמו להסבר מהותי מה מסמל גיבור הסיפור – עושר.
וזהו אפוא הנמשל של הסיפור, שנכתב אולי על ידי רבי משה די ליאון:
רבי יוסי העשיר נוסע למקום מרוחק (רוחנית?), הרחק מגבולות ישראל, ופוגש איש ואישה שמתכוננים לזיווג, לקראת הזיווג הם מתפללים שיוולד להם ילד שלא סוטה ימין ושמאל.
בביקור הבא רבי יוסי פוגש את הילד הצעיר, אהבה-אפרודיטי, שחושש לדבר עם התנא כל עוד לא ברור אם התנא הוא בעל נשמה קדושה. רק כשמתברר לו שרבי יוסי הוא בעל נשמה קדושה, הוא מוסר לתנא את דברי מורו ורבו רבי אלכסנדרי, הלא הוא הפילוסוף אלכסנדר מאפרודיסיאס (העיר הקרויה על שם אפרודיטי). בינתיים הנער לא מגלה מה שמו של מורו. ומהם הדברים ששמע ממורו? שהנשמה האלמותית אינה מתקבלת באדם מרגע לידתו, אלא מכח מעשיו ולימודו. ולצד זאת הוא אומר מפורשות לתנא רבי יוסי, שהוא – רבי יוסי – זכה לקבל נשמה חדשה כזו בזכות לימודו בתורה. (כל זה גישה שידועה לנו ממשנתו של אלכסנדר).
כשמגשש רבי יוסי ומנסה להבין מיהו רבו של הנער, ומה הוא לומד, הוא זוכה לשמוע כי שמו רבי אלכסנדרי, ובדיוק היום הוא לימד את תלמידו הנער שחכמה היא שמו של הקב"ה, ומעולם לא התגלתה אלא למשה רבינו, ואף לו – רק קצת. ומשה חכם יותר מכולם, אף יותר משלמה המלך.
וכל מילה נוספת מיותרת.