"סתרי תורה מביאים את הגאולה", וגם פשטי התורה

את הדברים הבאים אני כותב ביראה גדולה. חשבתי עליהם זמן רב, והתלבטתי אם איכשר דרא לאומרם. ומי אני לעומת רבותינו הגדולים והקדושים שקבעו מסמרות בעניינים העומדים ברומו של עולם, ומה אני מבין בהם? כלום שבכלום.

ומאידך, אי אפשר לי לדום, כי קשיא לי טובא על דבריהם, תורה היא וללמוד אנו צריכים. משפטי ה' אמת צדקו יחדיו – הבסיס של התורה זה שהיא אמת.

הדברים שאכתוב הם קשים ומורכבים. מי שלא בנוי לעסוק בהם, ועשוי להיבהל מהם, בקשתי היא שידלג עליהם ולא יעיין בהם כלל. לא אליו אני כותב. החכם יעמיק בדברים ויבין מדעתו את האמת, וישמע האמת ממי שאמרה. ואם טעיתי, אשמח לשמוע זאת, ולתקן את הדברים.

בזכות הזוהר נצא מן הגלות

אחד המשפטים המפורסמים ביותר בספר הזוהר הוא:

"בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזהר, יפקון ביה מן גלותא ברחמי" (זוהר לפרשת נשא, אות צ').

פירוש: בחיבור הזה שלך (רשב"י), שהוא ספר הזוהר, יצאו בו מן הגלות ברחמים.

זהו אחד מהמאמרים היסודיים ביותר בזוהר, ואולי המכריע ביותר על השפעתו, תפוצתו, ריבוי העיסוק בו, לא רק בקרב רבותינו המקובלים, אלא הוא עומד בתשתית תורת החסידות והרב קוק.

סתרי תורה מביאים את הגאולה, משיבים את ישראל לארצו, מפני שתורת אמת בעז הגיונה הפנימי דורשת בהרחבתה את הנשמה השלמה של האומה, והאומה מתחילה על ידה להרגיש את הכאב של הגלות, ואיך שאי אפשר כלל שצביונה יצא אל הפועל כל זמן שהיא דחופה וסחופה על אדמת נכר.
אבל כל זמן שאור התורה העליונה הוא חתום ועזוק, אין התביעה הפנימית של שיבת ציון מתעוררת בעומק אמונה (אורות התחיה סד וראו שם המשך דבריו).

ועוד כתב מרן הרב קוק:

עַל יְדֵי הִתְרַחֲקוּת מֵהַכָּרַת הָרָזִים בָּאָה הַהַכָּרָה שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּצוּרָה מְטֻשְׁטֶשֶׁת. עַל יְדֵי הַהִתְנַכְּרוּת אֶל סוֹד ד' נַעֲשׂוֹת הַסְּגוּלוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת שֶׁל עֹמֶק הַחַיִּים הָאֱלֹהִיִּים לִדְבָרִים טְפֵלִים שֶׁאֵינָם נִכְנָסִים בְּעֹמֶק הַנְּשָׁמָה, וּמִמֵּילָא יֶחְסַר הַכֹּחַ הַיּוֹתֵר אַדִּיר בְּנִשְׁמַת הָאֻמָּה וְהַיָּחִיד, וְהַגָּלוּת מוֹצֵאת הִיא חֵן מִצַּד עַצְמוּתָהּ; כִּי לַמַשִּׂיג רַק אֶת הַשֶּׁטַח הַגָּלוּי לֹא יֶחְסַר שׁוּם דָּבָר יְסוֹדִי בְּחֶסְרוֹן הָאָרֶץ וְהַמַּמְלָכָה וְכֹל תְּכַנֵּי הָאֻמָּה בְּבִנְיָנָהּ (אורות ארץ ישראל ב)

(אגב: ברוב מוחלט של הישיבות ההולכות בדרכו של מרן הרב קוק, לא לומדים את ספר הזוהר. כיצד אפוא הם יפרשו את דבריו הרבים בשבח לימוד הזוהר, ועל כך שהוא מביא את הגאולה?

התירוץ הרווח הוא כשהרב מדבר על חובת לימוד 'פנימיות התורה', הוא מתכוון ל'לימודי אמונה', ושספריו של הרב, המיוסדים על הזוהר וספרי הקבלה של האר"י, אף הם בכלל 'פנימיות התורה', ואם כן אף הם מביאים את הגאולה.)

מי ניסח את המשפט?

את המשפט הזה כתב אדם אנונימי, שאין בידינו ידיעה ברורה ומוחלטת, ובוודאי לא מסורת, מי הוא.

כלומר, יש מרבותינו שסוברים שאת המשפט כתב רשב"י. אחרים מרבותינו (ובהם מקובלים) סוברים שאמר אותו אחד מבני חבורתו של רשב"י, אחרי פטירתו. אחרים סוברים שמישהו (אנונימי) בתקופת הגאונים כתב את הזוהר, ובתוך כך גם את המשפט הזה.

עצם העובדה שאין הסכמה בין רבותינו מי חתום על המשפט הזה, מחייבת אותנו לומר שאין מסורת בדבר. או שיש מחלוקת אם יש מסורת על הדבר. כלומר, אין שום חיוב אמוני להאמין שמישהו מסוים כתב את המשפט הזה, וכל דעה סוברת שהדעה השניה טועה לחלוטין. מי שסובר שהזוהר נכתב בתקופת הגאונים, סובר כי אי אפשר לומר שהוא נכתב על ידי רשב"י, וכן להפך.

מה האמת? מתי נכתב הזוהר – זו שאלה אחת. שאלה גדולה וכבדה מאוד, שאין אנו באים כאן לעסוק בה.

אבל השאלה הפרטית מתי נכתב המשפט הספציפי הזה, "בהאי חיבורא יפקון מן גלותא".

ובכן, המשפט הזה, בניסוח הזה, נכתב ללא ספק בתקופת הראשונים.

התגלגלות המילה 'חיבור' לשפה העברית

כיצד אני קובע זאת בפסקנות? איך יתכן שגדולי המקובלים לא ידעו את הדבר שאדם פעוט כמוני יודע? מדוע הם חשבו שכתב זאת חכם קדמון?

התשובה היא מפתיעה ופשוטה כאחד.

רבותינו הגדולים לא היו בלשנים. גדלותם הייתה בתורה, בנגלה ובנסתר, ולא בתולדות הלשון העברית, כשם שגם לא היו גיאולוגים או היסטוריונים. כמובן אין בכך שום פחיתות מעלה או בושה.

העובדה היא שהמונח 'חיבור' אינו מונח עברי מקורי, ולכן לא יכול להיות שרשב"י יאמר משפט בארמית שבו מופיעה המילה 'חיבור'.

אם תבדקו בתנ"ך, בשני התלמודים, בכל המדרשים, בספרות הגאונים, לא תמצאו את המילה 'חיבור' במובן של ספר.

זו מילה זרה שחדרה לתוך העברית רק בתקופת הראשונים (כנראה מהשפה הערבית). ולכן, בהכרח מי שניסח את המשפט הזה, חי בתקופת הראשונים (או אחריה).

פירושו של דבר, רשב"י לא אמר מעולם משפט הזה, וגם לא אף תנא, אמורא או גאון. אפילו לא מישהו פשוט באותם דורות.

אגב, גם בתיקוני זוהר מופיעה המילה 'חיבור', באותו הקשר:

"רבי רבי אנת הוא אילנא דרבה ותקיף באורייתא, בענפין דילך דאינון איברין קדישין כמה עופין שריין תמן דנשמתין קדישין כגוונא דלעילא… וכמה בני נשא לתת יתפרנסון מהאי חיבורא דילך, כד יתגלי לתתא בדרא בתראה בסוף יומיא"

מה זה אומר?

זה אומר שהתיאוריה החדשנית הזאת שבזכות סתרי תורה, או בזכות ספר מסוים ("חיבור") בני ישראל יצאו מן הגלות אינו קיים בספרות התורנית עד שמופיע ספר הזוהר.

בשלב הזה אפשר היה כבר לסגור את הסיפור וכל אדם ישר לב ובעל היגיון בריא יוכל להבין מדעתו את ההמשך, לאן הדברים הולכים.

בחינה ריאלית של הרעיון

אבל לצורך השלמת הדברים, ולמי שטרם הבין, אני רוצה לקפוץ למים העמוקים, ולבחון לאן הדברים התגלגלו מאז שכתב אותו יהודי אנונימי (אם כי יש כמה כיוונים מסתברים, אך אין לנו וודאות לגביהם) את הרעיון הסופר-חדשני הזה. הרעיון שבזכות ספר מסוים שלא היה מוכר מאז חורבן בית המקדש ופתאום הופיע בצורה פלאית/מוזרה – עם ישראל כולו יצא מן הגלות.

תחשבו רגע שיבוא המקובל והרב והצדיק הכי גדול כיום, ויגיד לכם שבזכות ספר 'מדרש תנחומא' נצא מן הגלות, ננצח את כל המלחמות, ונחזיר את החטופים.

יבוא מקובל בעל מופתים ויגיד שבזכות ספר דברים באה הגאולה. ככל שאנשים ילמדו יותר ספר דברים, כך תתקדם הגאולה.

הרבה מכם ירימו גבה לנוכח המשל. איפה פה הבעיה? הרי היהדות כיום מלאה וגדושה באמירות מהסוג הזה. אם תעשה א', תזכה ל-ב'… תלמד תורה, תשחרר חטוף.

אבל כשאתה אומר שבזכות לימוד ספר מסוים תבוא הגאולה, אתה בעצם אומר שסיבת הגלות היא אי לימוד הספר. ושכל הפרעות והפוגרומים והסבל ונהרות הדם והשכול, כל אימי הגלות שבלתי אפשר להכילם בדעת אנושית, זה הכל בגלל שלא לומדים מספיק את הספר הזה.

"כמה גדול חיוב על תלמיד חכם ללמוד קבלה, ועונשם כמה גדול אם אינם לומדים קבלה, וגורם אורך גלותא, כי הם מעכבים הגאולה רח"ל, כי יעשה בשעה אחת בלימוד הקבלה מה שלא נעשה בלימוד חודש ימים בפשטי התורה, כי גדול כוחה לקרב הגאולה" (מתוך הספר הקבלי 'כסא מלך', תיקון ל').

ולהפך, אולי זה גם אומר שאם נלמד את הספר הזה, לא משנה מה נעשה במישור הריאלי (עליה לארץ, הקמת מדינה, צבא, כלכלה וכו') פשוט תבוא הגאולה.

למה? סוד.

כי יעשה בשעה אחת בלימוד הקבלה מה שלא יעשה בלימוד חודש ימים בפשטי התורה (שם).

כי לימוד הזוהר הקדוש בגירסא בונה עולמות, וכל שכן אם יזכה ללמוד ולהבין אפילו פירוש מאמר אחד, יעשה בו תיקון למעלה בשעה אחת מה שלא יעשה בלימוד הפשט שנה תמימה (שם תיקון מג).

כאמור, בספרות הקבלית והחסידית יש מאות ואלפי פרקטיקות כאלה. וכמובן בזוהר. שם זה ממש לא חריג. אבל ביהדות התלמודית? אין דבר כזה. גאולה תלויה בפעולות ריאליות בלבד, בין אם בענייני גאולה, ובין אם בענייני תשובה, שגם הם אינם מיסטיים אלא ריאליים, תנ"כיים.

במה תלויה הגאולה לפי התלמוד?

וארחיב את הדברים:

המחלוקת הכי ידועה בעניין הגאולה, בין רבי יהושע לרבי אליעזר, היא האם גאולה תלויה בתשובה. לפי דעת רבי יהושע – לא. הגאולה לא תלויה בשום דבר, אלא רק ברצון ה', ואילו רבי אליעזר כן תולה את הגאולה במשהו – בתשובה. שעם ישראל יתקן את דרכיו, ויקיים את מצוות הבורא. מכיוון שהגלות נגרמה מעזיבת התורה, "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה", כך גם הגאולה תבוא מתוך תיקון הדרכים, בדגש על ביטול עבודה זרה ואמונות כוזביות (או מתוך קנאת ה' לכבודו ולשמו המחולל בעמים, ואכמ"ל).

תחפשו בגמרא אם יש רעיון כזה שלימוד בספר מסוים מביא את הגאולה, או להגיד סיסמה של חמש מילים (ננח מאומן) מקרבת את הגאולה. לא תמצאו…

מי שחידש את התפיסה המיסטית הזאת שקריאת ספר, או אפילו עיון בספר, יכולים להביא גאולה – זה הזוהר.

ואיזה ספר יביא את הגאולה לפי הזוהר? הזוהר.

(מי שקצת מכיר את ספר הזוהר, יודע שזו אחת מהתופעות הרווחות בו. לרומם ולהאדיר את האי חיבורא, ואת גדולת התנאים הקדושים הנזכרים בו, וליקר ולפאר את דבריהם, ואכמ"ל).

מכאן לקחו המקובלים צעד קדימה, וחידשו שלא צריך ללמוד זוהר כדי להביא את הגאולה, אפשר גם לגרוס זוהר ולהביא את הגאולה. הוי אומר: מי שקורא זוהר בלי להבין, פועל ישועות ומביא את הגאולה.

ושוב, תחשבו שיבוא מקובל ויגיד לכם שקריאת חומש דברים מקרבת את הגאולה, גם בלי להבין כלום. לזה אלוקים מחכה ומצפה, שנקרא 539,496 פעמים את ספר דברים, ואז הוא יאות לגאול אותנו מצרותינו. זה מה שהוא צריך מאתנו.

הכל מיסטי, הכל סודי… אין לנו שום הבנה בזה… איך אדם שיושב וקורא דברים בארמית, שהוא אינו מבין, פועל להקמת מדינת ישראל או להצלחת צה"ל? אי אפשר להבין בשכל אנושי. אי אפשר לבחון את זה בכלים מדעיים, וגם לא בכלים תורניים, בשקלא וטריא, כדרכה של תורה. אין אפשרות משום סוג לבחון אם זה נכון או לא, או מה הגדרים של הקביעה הזאת, שאין לנו שמץ של מושג מי אמר אותה, ועל מה הוא הסתמך. ואם מישהו מרבותינו חושב שהוא כן יודע מי אמר אותה, יבוא חברו ויגיד לו שהוא טועה, ומישהו אחר אמר אותה.

אני מדגיש: בתנ"ך אין מיסטיקה, ואפילו לא באגדות חז"ל בתלמודים ובמדרשים. יש אמנם דברים שהתורה אומרת במפורש (כלומר הקב"ה) שאם תעשה כך יהיה כך. הקב"ה "יכול" לומר דבר כזה, כי הוא ברא את העולם ואת חוקיו. לכן זה לא מיסטי אלא חוק בעולם, ורק הבורא יכול לומר לנו את זה. לכן הקשר בין עם ישראל לארצו, שתלוי בקיום התורה, אינו מיסטיקה, אלא ריאליה. כל התנ"ך מבוסס על זה. זה לא 'מסתורין' אלא פשט המקראות, ופשט ההיסטוריה של האומה.

פרשנות הרצי"ה קוק

ולמרות כל זאת, למרות כל הפער בין העולם המיסטי-הסודי שמעצם יסודו אין בו יכולת בירור לבין העולם הריאלי, החליט רבינו הרב צבי יהודה קוק בצעד אמיץ לקום ולבחון את הדברים בעולם המעשה.

ההחלטה הזאת היא מאוד נועזת.

כי למעשה, כמעט כל הדברים בספרות הסוד לא עברו בדיקה כזאת, וגם לא יעברו. הנחת היסוד היא אמונה בהם, אמונה שמעבר לבדיקה.

ואולי דווקא מתוך אמונה כזאת מגיע הרצי"ה לראות איך הדברים התגשמו בפועל, לבדוק בספרי ההיסטוריה איך "סתרי תורה מביאים את הגאולה" (אורות, סד)?

הרצי"ה הפנה את תשומת הלב לכמה דמויות בולטות בדורות האחרונים, שהיו בעלי נטיה חזקה לקבלה, ויחד עם זה פעלו גדולות ונצורות למען התפתחות הישוב היהודי בארץ והחשת הגאולה.

אלא שכאשר בוחנים את הדברים בצורה יסודית, ובוחנים את הדמויות שהזכיר רבינו הרצי"ה, מתגלה תמונה קצת שונה, שעשויה ללמד אותנו דווקא את ההפך. יש פן מסוים שבו סתרי תורה לא מקרבים את הגאולה, אלא מרחיקים אותה…

למעשה, עיון מסודר ומדוקדק בתורה ובתולדות ישראל מעלה באופן ברור ביותר, שלא רק סתרי תורה מביאים את הגאולה, אלא גם פשט התורה מביא את הגאולה.

ומי שיקרא את חומש דברים כהוויתו, אפילו בלי שום פירוש, יבין מיד ש"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה".

את האמירה הזאת שכתב הרב קוק יכול להבין גם מי שמעולם לא פתח את ספר הזוהר, וכמובן גם לא את ספר 'אורות'.

לצורך העניין, גם רבותיו ותלמידיו של רשב"י ידעו זאת היטב. מהיכן? מתוך התנ"ך. מתחילתו ועד סופו, זה המסר העיקרי שלו.

לא זו בלבד, אלא שאפילו הזוהר עצמו, ביחסו לארץ ישראל ישראל, (למשל אמירתו שעם ישראל נקרא אחד רק בארץ ישראל) לא שאב זאת מתוך סתרי תורה וספרי מקובלים, אלא מפשט הפסוקים.

אגב, הרבה דברים סודיים בזוהר הם פשט הפסוקים. לעיתים פשט פשוט, ולעיתים פשט עמוק, רובד שמתגלה על ידי עיון פשטני מדוקדק בפסוקי התורה.

ואלו הדברים שכתב הרצי"ה לאביו הראי"ה (בשנת תרע"ו):

יש להתבונן, שתנועות האומה לישוב הארץ ותחיית מחוברות ומבוססות מאז ועד עתה בשאיפות מסתוריות מפנימיות רוחה – מלבד יסוד דברי הזוהר – הרמב"ן אבי הישוב וחכמת הנסתר בראשית תקופתם הנוכחית בכלליותה, אחר כך השל"ה בערך זה בחשיבותו המיוחדת בדורו והקיימת ברשמיה גם לדורות הבאים, שאיפותיו הישוביות של דון יוסף הנשיא מנקסוס עם בית מדרש הקבלה הצפתי והתנועה הקבלית ורשמיה האדירים והמרובים בעלי ההשפעה המתפשטת ברחבי פזורי ישראל וכל צדדי חייו, שהן כרוכות בו, יחד עם בת הקול הקוראה באדריאנופל להר"י קארו לעלות ארצה הצבי לקול התורה הנשמע בה ולפריחת הניצנים, השבתאיות בערכה היא ובגרעינה העיקרי שבפנימיות ראשית הויתה לפני רדתה לשפלות טומאתה, התחלת הישוב האחרון, הישן, על ידי תלמידי הגאון מעבר מזה והחסידים מעבר מזה, והחדש על ידי תנועת החיבה בראשות והשפעת הגאונים החובבים הראשונים בעלי שאיפות הישוב הריאליות והמסתוריות כאחת – וביחוד ר"א מגרידיץ, ועיֵן אתו גם ר"נ פרידנלד – שבמהלך החיים הנורמלי גבר גילויה של הראשונה על אותו של האחרונה, נשמתה הגנוזה בתוכה והמחיה אותה; ואופיי [-אופייני] בייחוד הוא, שדווקא המיוחד שברבי החסידים [-רבי נחמן מברסלב] במסתוריות אישיותו המקורית הרוממה, הוא שהביע בעצם דברי ההתלהבות המסתורית הלוהטת המיוחדת לו על קדושתה העליונה של הארץ: דהיינו "ארץ ישראל הזאת שישראל נוסעים לשם עכשיו", "מיט דיא שטיבלאך און דיא הייזלאך" (צמח צבי מא)

במבט ראשון, באמת כל הדמויות שהוזכרו כאן, שתופסות מקום חשוב ונכבד בתולדות התחיה הלאומית, היו בעלי נטיה חזקה לתורת המסתורין, ורבים מהם עסקו רבות בלימוד והפצת ספר הזוהר הקדוש.

אלא שאם נדקדק בדברים, הם מורכבים למדי.

הרמב"ן אמנם היה מקובל, אבל לא הושפע כלל מהזוהר, שטרם התגלה או חובר בימיו. האם הקבלה שהוא למד השפיעה עליו לעלות לארץ? נוכל לדעת זאת בנקל, מעיון בקורות חייהם של יתר המקובלים בדורו של הרמב"ן, האם תורת הקבלה שהם למדו גרמה להם לעלות לארץ. ביחס לרובם המכריע התשובה היא: לא.

אז למה עלה הרמב"ן לארץ, ומהיכן שאב את אהבתו הגדולה אליה?

מהתורה שבכתב, מהתלמודים וממדרשי חז"ל.

כמובן שעל גבי זה יכול להיות שגם בתורת הקבלה שהוא הגה ישנם רעיונות על ארץ ישראל. אולם האם פירושו של דבר שמשם זה התחיל?! אילו לא היה לומד קבלה, לא היה מבין את גודל מעלת ארץ ישראל? הלא זה כתוב במפורש בכל התורה כולה, במיוחד בחומש דברים, וזה כל עניינו של ספר יהושע, ובעצם כל התנ"ך כולו מספר על הקשר ההדוק בין עם ישראל לארצו.

גם חז"ל, בשני התלמודים ובמדרשים, הביאו עשרות רבות של דברים בשבח הארץ הקדושה, ומעלת העולה אליה. האם לא די בכך כדי להצית את לבות יהודי הגולה לעלות ארצה?

פשוט וברור לכל בר דעת, שרוב העולים לארץ בדורות האחרונים לא עשו זאת בגלל סתרי תורה שלמדו, אלא מתוך הכרה יהודית-לאומית בריאה, שקיבלה את מזונה מהתנ"ך ולעיתים גם מספרות חז"ל.

השל"ה אמנם כבר נחשף לספרות הזוהר, אולם כמו הרמב"ן, מי יימר לן שסיבת עלייתו ארצה הייתה המסתורין? וכמה מקובלים חיו בארצות הגולה, האם לא ראו מה שהוא ראה בזוהר? כדי לומר שיש קשר בין עיסוקו בזוהר ובתורת המסתורין לבין חיבורו העמוק לארץ ישראל, אנחנו צריכים מקור מפורש בכתביו שילמד זאת.

דון יוסף נשיא אמנם בנה את טבריה, אך מאומה לא נשאר ממנה ביום שאחרי מותו. במבחן התוצאה קשה לדעת עד כמה הוא תרם לתהליך תחיית האומה.

האם הוא ינק את המרץ לפעילותו הציבורית מתוך הזוהר ותורת המסתורין? דרוש מקור לכך.

השבתאיות שמזכיר הרצי"ה, ככל נראה הכוונה לעליית ר' יהודה החסיד ותלמידיו – הסתיימה במפח נפש. יש חוקרים שסוברים שהיא יותר הזיקה מאשר הועילה. היא תקעה את עליית האשכנזים לירושלים למשך עשרות שנים! אז גם אם נגיד שמה שדחף את אותם עולים זה המסתורין, בואו נבחן את הדברים עד הסוף, ונראה מה הפירות שיצאו מזה… ועד כמה היה חזק כוחו של המסתורין, שלא הצליח לקיים אותם בארץ בלעדי רבם המנוח. ועוד לא נגענו במאות אירועי השבר והיגון שנגרמו לעולים המאוכזבים בעצמם.

רבי אליהו גוטמכר אמנם היה מקובל ופועל ישועות. אולם האם הדבר השפיע בצורה מיוחדת על זיקתו לארץ ישראל? אם ניקח למול עינינו את ידידו ורעו רבי צבי הירש קלישר, התשובה ברורה. אין כל השפעה של תורת המסתורין על היחס לארץ ישראל. כך גם בדור הבא, רבי שמואל מוהליבר, לא ידוע לנו כאדם בעל מסתורין. כלומר, ודאי שהיו גדולי ישראל שפעלו למען ארץ ישראל וגם היו מקובלים. השאלה אם יש קשר כלשהו בין שני הדברים?

רבי נתן פרידלנד – כל זיקתו לארץ ישראל מיוסדת על התנ"ך ודברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, כניכר בכתביו. אמנם כדרך רוב גדולי ישראל הביא גם מהזוהר בספריו, אולם לא מפה התחילה זיקתו לארץ ישראל. השוו את זה לספר 'אם הבנים שמחה', לצורך העניין, שמביא מגוון רחב מאוד של מקורות, כולל מספרות הקבלה, אך האם נכון להגדיר שזיקתו לארץ ולגאולה היא מתורת המסתורין? לדעתי לא. דבריהם עומדים בפני עצמם גם ללא התימוכין מהזוהר.

אצל רבי נחמן מברסלב הדברים ברורים. אמנם הוא היה מקובל גדול, בעל נטייה מסתורית חזקה, המיסטיקה תופסת אצלו מקום גדול מאוד, אבל כשאנו באים לבחון את דבריו על ארץ ישראל, פתאום הדברים מקבלים משמעות ריאלית ולאו דווקא מיסטית.

הרצי"ה בעצמו ציטט את המשפט אולי המפורסם ביותר של רבי נחמן על ארץ ישראל, "עם אלו הדירות והבתים". זה משפט ריאלי, לא קבלי!

הדוגמה היחידה שאכן נטיית המסתורין הייתה מחוברת אצלה לעליה לארץ, היא 'תלמידי הבעש"ט', שהוזכרו בנשימה אחת עם תלמידי הגר"א. והנה אצל אלה האחרונים, במיוחד כשמשווים אותם לתלמידי הבעש"ט, ברור שעם כל נטייתם הקבלית, הרי שעלייתם נשאה אופי ריאלי טהור, בלי שום עירוב של רעיונות מהזוהר או המיסטיקה היהודית לזרמיה השונים.

הדבר היחיד שאולי שאבו תלמידי הגר"א מהזוהר, הוא חישובי הקץ, וגם בזה הדברים לא ברורים עד הסוף בין החוקרים.

הרצי"ה לא הזכיר את הגר"א עצמו, שהוא למעשה חולל וגרם, או נתן את ההשראה, לעליית תלמידיו ואלו שהצטרפו אליהם.

אם תעיינו בכתבי הגר"א על ארץ ישראל, תופתעו לגלות שכמעט הוא לא מזכיר זוהר, אלא פסוקים מהתנ"ך. לכל היותר הוא מביא את דברי חז"ל.

ועל מה יושבות דרשות חז"ל שמובאות על ידי הגר"א? לא על מסתורין וזוהר, אלא על פשטי הפסוקים.

בעיניי הגר"א הוא הדמות הדומיננטית ביותר בדורו ביחס לארץ ישראל (וכפי שהאריך בספריו ד"ר אריה מורגנשטרן).

וכל תפיסת הגר"א על ארץ ישראל ועל הגאולה, מיוסדת על התנ"ך, הא ותו לא.

האם הגר"א לא למד קבלה? האם לא צירף את דברי הזוהר על מעלת ארץ ישראל לדברים שלמד (בעצמו ומפי רבותיו) מהתנ"ך ומספרות חז"ל? ודאי שהוא למד, ובוודאי הוא צירף.

אבל לא מתוך המסתורין וסתרי תורה הוא יצא במסעו לארץ ישראל, ולא מתוך כך הוא שלח את תלמידיו להקים את יסודות הישוב החדש בארץ, אלא מתוך מבט הכי ריאלי על מצבו של עם ישראל בגולה (אותו השווה ל"בית קברות", בעקבות נבואת העצמות היבשות ביחזקאל), והבנה כמה משמעותית ארץ ישראל לעם ישראל ולתורתו.

לסיכום:

1. דווקא עם החזרה לתנ"ך, לפשטי המקראות, ולמסורת הדורות שהעבירו לנו חז"ל, עם הרוח הלאומית שהשתמרה בקרבנו בחסדי צור ישראל וגואלו, צמחה והתפתחה תנועת התחיה הלאומית. השיבה לארץ הלכה שלובה יד ביד עם השיבה ללימוד התנ"ך.
2. תורת הקבלה (והחסידות) לעיתים השתלבה עם העליה לארץ, אך לאו דווקא השפיעה עליה, ולעיתים גרמה לנפילות גדולות (עליות השבתאים או המושפעים מהם, והעולים בעקבות חישובי קץ מוטעים), ולעיתים רבות גרמה דווקא לתפיסה שארץ ישראל היא רק 'בחינה רוחנית', ואפשר גם בגלות להשיג אותה. בהקשר לזה כדאי לעיין בתיאור (ניסיון) עליית הבעש"ט לארץ.

"בעניין לימוד הזוהר הקדוש אמר בשם הקדוש ר' אהרן מזיטאמיר, שזוה"ק צריך לאומרו בלא ביאור, כי התיבות והדיבור של הזוה"ק עצמן מקשרין את האדם לאין סוף יתברך" ('שארית ישראל').

"לימוד ספר הזוהר נשגב מאוד לטהר ולקדש הנפש, ואפילו אי לא ידע מאי קאמר ושוגה בו שגיאות הרבה, הוא חשוב לפני הקב"ה" ('פלא יועץ').

נספח

בספר 'שיבת ציון' בעריכת רא"י סלוצקי הובאו עשרות מכתבים מאת גדולי ישראל בשנות הת"ר, בתקופת חובבי ציון, בעד העליה לארץ ויישובה.

והנה הפלא ופלא – במכתבים מביאים גדולי ישראל עשרות רבות של מקורות מהתנ"ך, מהתלמודים ומהמדרשים, על מעלת ארץ ישראל ועל הגאולה.

ואילו את המקורות מהזוהר אפשר לספור על יד אחת.

אפשר לתרץ שהרבנים חשבו שאין זה מתאים להפיץ סתרי תורה בהמון העם (מה שקצת נוגד לפשט דברי הזוהר לכאורה) ולכן לא הציגו אותם.

אך יותר פשוט לומר שזו האמת, שבעיני כל אותם עשרות רבנים, ראשי המעוררים לגאולה, הדרבון לעשייה למען תחיית האומה לא נמצא בזוהר, אלא בתנ"ך ובספרות חז"ל.

בעיניי, זוהי אולי האינדיקציה הטובה ביותר להבנת מקור הרוח הגדולה של התחיה הלאומית.