א. "קבלה" – הזוהר גדוש בשמות של תנאים. עובדה זו גרמה לכל קוראיו (לפחות עד הדורות האחרונים) לחשוב שמדובר במדרש תנאי, כלומר – יש כאן תורה קדומה ועתיקה, ואם כן יתכן שהיא עברה מרב לתלמיד, מה שהופך אותה ל"קבלה". למקובלים בדורות הראשונים שאחרי הופעת הזוהר די היה בעובדה זו (תליית הרעיונות בשמות תנאים) כדי להעיד על מקוריותו וקדימותו של הספר.
ב. "רעיא מהימנא" – בזוהר מופיעים רעיונות מפי משה רבינו, אליהו הנביא והמלאכים, דבר המקנה לזוהר עליונות על פני כל הספרים האחרים בארון הספרים היהודי, וגם הילה מיוחדת.
ג. עונשים – בזוהר מופיעות לרוב אזהרות חמורות מפני חטאים שהיו ידועים וגם כאלה שלא היו ידועים עד הזוהר. לצדן מפורטים העונשים החמורים למי שלא יקיים את המנהגים המופיעים בזוהר אף שהם שנויים במחלוקת, ופוסקים בכירים הורו שלא לעשותם.
ד. פרסים – הבטחת שכר מופלג למי שכן יעשה מה שכתוב בזוהר, ברמות שנדיר למוצאן אפילו במדרשים.
ה. קשיחות – בספר הזוהר, ובעקבותיו בספרי המקובלים, קיימת אווירה של חרדת קודש אדירה. האדם אשר יעז לפקפק בדבר קטן שבזוהר או בדברי המקובלים חורץ את דינו למוות וייסורים, ואוי לו בעולם הזה ובעולם הבא. בספרי הדרוש והחסידות יש הומור ("צחות"), בקבלה אין. בכלל אין מקום לרכות, כלומר אין סימני שאלה ואין מחלוקות. יש דעה אחת ומוכרחים לקבלה אחרת רע ומר.
ו. "רזי תורה" – שפה ארמית, ביטויים מסתוריים, אווירה של סוד, אידרא וחבריא קדישא. יש בשפה ובסגנון הזה כדי לעורר אנשים, כדברי רבי נחמן (שיחות הר"ן אות קח), ולכל הפחות ליצור משיכה וסקרנות.
ז. יפקון מן גלותא – דברי הזוהר שהכי חשוב זה ללמוד זוהר, ושבזכות זה תבוא הגאולה. זהו תהליך המזין את עצמו; ככל שהדברים הללו פורסמו, על ידי לימוד הזוהר, כך התפשטה התופעה.
ח. דרש כל תעלומות – מקומות רבים שבהם הזוהר 'פותר' תעלומות בתלמוד ובמדרשים, תעלומות אשר רבותינו הראשונים התחבטו בהן. מה שעוד יותר משכנע זה שהוא מציג את הדברים לא כפתרונות אלא כמסיח לפי תומו, בדרך אגב הוא משלים בדיוק את הידע שהיה חסר לנו. למשל: סיפור הרקע של לידת שמעון הפקולי.
ט. "פנימיות" – הזוהר מעניק נופך ועומק לכל דבר שבו הוא עוסק, ובכך יוצר את התחושה שיש הרבה ממדים ורבדים בעולם. עמדה קסומה זו הולכת ומתעצמת בתורת החסידות.
י. "תורת הסוד" – גאוות יחידה. הזוהר מחלק בין בעלי סוד לבעלי נגלה, ומטפח הילה סביב בעלי סוד. ממילא נוצרת שאיפה בקרב הקורא המצוי להשתייך לחבורה נעלה זו שבזכותה מתקיים העולם.
יא. ולהפך – מי שלא בחבורת הסוד, אלא מתעסק רק בנגלה של התורה, לדעת הזוהר והמקובלים הורס את העולם ומבזה את התורה. במילים אחרות, זוהי חלוקה בין בני אור לבני חושך, לא מצד המעשים (המצוות) אלא מצד עצם ההשתייכות לחבורת הזוהר. כיצד נתמודד עם העובדה שרבים מגדולי ישראל, (התנאים והגאונים?) הראשונים והאחרונים, לא למדו קבלה ולא פתחו את ספר הזוהר? יש שלוש אפשרויות לתרץ: 1. הם ידעו את הזוהר אך הסתירו זאת מסיבה כלשהי. 2. בעניין הזה הזוהר לא כפשוטו. 3. הם ייענשו בכל חומרת הדין, ובדיוק עליהם מדבר הזוהר.
יב. "אמונת צדיקים" – לאורך הדורות הצטרפו עוד ועוד תלמידי חכמים לחבורת הזוהר ובכך הפכו ל"מקובלים", עם כל הילת המסתורין המקנה לדבריהם מעמד של דא"ח, שהרי זוכים הם לצינור רוחני עד השמים דרכו הם לומדים תורה דמתיבתא דרקיעא. זאת לעומת יתר הלומדים המסתפקים בבירור הגיוני של התורה על מנת להגיע למסקנות והבנות בכל תחום שילמדו. וככל שהתעצם תהליך זה של הצטרפות לומדים למעגל המקובלים כך גדלה השאיפה של לומדים נוספים להצטרף אליהם ולעשות כמנהגם, וגם גדלה יותר הסמכות של המקובלים – שהנה כבר יש ביניהם יותר גדולי תורה בנגלה, ואפילו רבני ערים ומדינות, וממילא אוטומטית עוד יותר נהיה קשה לכפור בתורה זו או לזלזל בה, שהרי איך יתכן לומר שכל אותם הגאונים האדירים טעו, וכל המקובלים אשר דבריהם מלעילא טעו. בהתאם לתהליך זה אנו מוצאים שההתנגדות לתורת הזוהר, או לרעיונות מסוימים המופיעים בו, שהייתה קיימת בתחילה, הלכה ופחתה עד שנעלמה לחלוטין. את האחרון שהעז להתנגד לה, הרב יחיא קפאח, ביקשו רבני ירושלים להחרים, ובקונטרס שהוציאו נגדו הסתפקו בטענה: איך אתה מעז לפקפק במה שאמרו המקובלים, אשר אצבעם עבה ממותניך! וכמעט שלא התייחסו לגוף טענותיו.
יג. מופתים – סיפורי מופת על רשב"י וחבורתו. משם זה המשיך לסיפורי מופת על מקובלים כמו האר"י שזכו לדברים הרבה, שפע של ידיעות בכל התחומים, כולל שיחת דקלים ושיחת בעלי חיים, וידיעת כל מעשי ומחשבות בני האדם שהיו על פני האדמה וגם מחשבו ומעשי בני האדם שיחיו בעתיד. כלפי דמויות יודעות-כל קשה מאוד ללומד הפשוט, ואף לגאוני תורה (ודאי כשאינם מקובלים) להציב עמדה אחרת. אין מקום לבקר, ואפילו לא לשאול שאלות. נותר רק לקיים את דברי צדיקי האמת בתמימות ופשיטות.
יד. "חכמת האמת" – רוח הקודש שזכו בעלי הזוהר והמקובלים, נתפסת כפסגת עבודת ה' ואולי גם כמטרה (ראו ערך מסילת ישרים), וגם כראיה על אמיתות דבריהם, שאין צריך לבדוק אחריהם כמו שבוחנים דברי בעלי נגלה.
טו. "חכמת הנסתר" – הזוהר מציג עולם חלופי לעולם המשעמם, הסיזיפי והמאתגר שלנו, והוא עושה זאת בדרך כפולה:
1. להטוט עם פסוקים ומקורות. מי שאינם דורשים את הישר ולא חותרים אל הפשט – ורבים הם – מוצאים טעם רב בלהטוטים אלה. ככל שיהיו הפוכים יותר מהפשט, כך יערבו בפיהם.
2. בתוכן הרעיונות – ככל שהם יהיו הפוכים מהמציאות הנראית לעין ומקובלת בעולם, כך יציתו את דמיונם של הלומדים ויגרמו להם להתמסר לרעיונות המהפכניים. אם בעולם הנגלה השאיפה היא לחתור לפשוטו של מקרא ושל המציאות, וזה מה שגורם עונג ללומדים, הרי שבעולם המקובלים השיטה היא הפוכה, להגיד את הרובד הפנימי, קרי: ההפך מפשט המציאות ומפשטי המקראות.
